עסק משפחתי / איך ציור על קירות חיצוניים של בתים הופך לביזנס לכל דבר
גלובס, אפריל 2000 / זהבה דברת
רמי מאירי, צייר רחוב, התחיל לצייר – בחינם – על הגדר של חוף גורדון: המשיך כצייר רחוב – עדיין בחינם – של עיריית ת"א והיום הוא מיני- תעשייה של איש אחד, שלשם שינוי גם מניבה כסף
ציוריו של רמי מאירי מעטרים קירות זנוחים ומשווים להם ניחוח אופטימי, חיוני וצבעוני, הכוונה שלו בכלל לא היתה כלכלית, אלא "רגשית ורוחנית", כפי שהוא מגדיר אותה, אבל איכשהו יצא מזה עסק כלכלי. מאירי ממשיך לעסוק באמנותו על קירות, אבל סביבו טורחת אשתו על הביזנס: חולצות מצויירות, מזכרות, סיורי תיירים וחוגים לתלמידים.
איך זה התחיל ?
"אני בוגר מכון אבני לאמנות, שבו למדתי ב 78-82, רישום, פיסול וציור. לא, לא ציורי קיר. מכון אבני נתן לי תבנית, אבל גם שם הייתי חריג. תמיד ציירתי אחרת. בהפוך על הפוך. המורים אמרו שיש לי מגבלה ואם אנצל אותה אגיע רחוק. הסטודיו שלי היה ברחוב יהואש (גם היום) ליד חוף הים ובית הספר היה ליד חוף הים. זה היה הציר המרכזי בחיים שלי באותה תקופה. הקיר הראשון שעליו ציירתי, היה בחוף גורדון. התגובות היו נלהבות. עשיתי רישומים של מודלים בחוף הים, עד שיום אחד החלטתי להעביר את כל הרישומים לחומה מלוכלכת ומקושקשת על חוף הים. עבדתי שנה שלמה ואחרי זה בא מישהו עם ספריי וקישקש לי על הכל. קיבלתי אישור מהעירייה לעשות את זה בפחמים ולא בצבע בכל זאת ציירתי את הקיר בצבעים. למה ? כי ההיתר היה בחצי פה".
מאיפה היה לך כסף לחומרים ?
"ב- 80 ייצרתי נרות דקורטיביים וייצאתי אותם. היה לי מזל שמכון היצוא עזר לי בקטלוגים. מכרתי כמויות. לא התעשרתי אבל זה קיים אותי ויכולתי לרכוש מכחולים, צבעים, לאכול ולשתות. העסק נפל, כשחומר הגלם התייקר בגלל מחירי הנפט".
מתי היתה הפריצה הגדולה שלך ?
"כשעשיתי את ציור הקיר בעזריאלי. הוא הפך לכרטיס הביקור שלי. זה היה אחרי שחזרתי מהקרנבל בברזיל עם הרבה השפעות. עבדתי כמה שנים בהתנדבות במחלקה לחזות העיר בעיריית תל אביב. בימים ההם לעבודות שלי לא היה עדיין מיצוב והגדרה. לקחתי קירות שהעירייה סיפקה לי, בעיקר מכוערים, ועשיתי עליהם את הסטאז'. בהדרגה זכו ציורי הקיר להכרה ולמיצוב. זה לקח עשר שנים. בהתחלה אנשים לא התייחסו לציור כאל מוצר שאפשר להזמין. לא היה דבר כזה בשוק. מידי פעם ציירתי על קיר של מועדון או פאב. המטרה היתה לצייר את מה שאני אוהב. לא היה עלי נטל כלכלי או משפחה".
ולא עלה בדעתך להפוך את זה לעסק ?
"בוודאי. ב -97 עבדתי על פרסומת קיר לגולדסטאר עם משרד שלמור אבנון עמיחי. העבודה זיכתה אותי בפרס בתחרות הפרסום באותה שנה. היום כבר פונים אלי חברות בנייה שאתכנן קיר באתרים חדשים שלהן. אני עושה עבודות בכל העולם. האבסורד, יש כאלה שמבקשים ממני תשלום על הציור שאני מצייר להם. חברות שלטי החוצות משלמות המון כסף עבור שטחי פרסום. זה גרם לכך שחלק מהאנשים מבקשים ממני שכר דירה על זה שאני מצייר להם. אפילו היה מאבק ציבורי על אחד הציורים, של ילדים רוקדים במעגל, ברמת גן. אחת מחברות שלטי החוצות הציעה אלפי דולרים בחודש, כדי להציב את השלטים שלה במקומו של הציור שלי. אחרי מאבק עם העירייה, הוכרז הציור שלי כנכס ציבורי. לא שלא
מורידים לפעמים את הציורים או מקשקשים עליהם. זה גורלם של ציורי קיר, אבל בדרך כלל מתייחסים אליהם בכבוד".
זה בעצם גרפיטי, לא ?
"לפעמים. גראפיטי בא מאותו עקרון של 'פגע וברח': קיט הרינג צייר את הציורים שלו כך שיוכלו לראות אותם מחלונות הסאבווי במהירות הגבוהה של הנסיעה. הוא גם צייר אותם מהר כדי שלא יתפסו אותו. עד היום יש אישורים שאני מחכה להם, והם מתמהמהים להגיע ..."
"גם כשאני מצייר בשירות העירייה ובאישורה המלא, אני לא מקבל כסף על כך. אולי כי הם חוששים מתגובות של אחרים, שגם כן רוצים לקבל כסף בעבור ציורי הרחוב שלהם. המטרה שלי, להשתמש בקיר בתור אמצעי לתקשורת עם האנשים. יש נוכחות עצומה של קהל כשאני מצייר".
איך אתה בוחר את המיקומים לציורים שלך ?
"אני מוצא אותם בדרכים שונות. אחר כך אני פונה לבעל הבניין, מבקש אישור ממנו. כשהאישור מתקבל, אני מבקש אישורים מהעירייה. בסוף אני פונה לחברה גדולה, ציבורית או פרטית, שתתרום את העלויות. בחברות גדולות יש מודעות חזקה לנושא תרומה לקהילה. עבורן זה פרסום עומד. לאחר שהצלחתי, אנשים נחשפים לציורי הקיר שלי".
העסק ריווחי ?
"העבודה שלי כוללת תכנון וביצוע. לפרויקטים גדולים דרושים עובדים, מנופים וציוד חשמלי. הכל עולה כסף. מאחר והיום העסק שלי ממוצב, חברות מוכנות לשלם הרבה. את ציור התינוק והבקבוק של מקס פיין, למשל, ציירתי בהתנדבות. עבור ציור בגודל כזה, 3.5 מטר, אני דורש היום 5000 דולר. מדי חודש אני עושה לפחות ציור אחד כזה, ובדרך כלל שניים ואף יותר.
גם התחלתי למכור בדים ענקיים שאני מצייר עליהם ואחר כך אפשר להדביק אותם על תקרות. יש לזה ביקוש. אני גם מוכר ספרים של העבודות שלי, חולצות מודפסות ועושה סיורים לאתרים שבהם ציירתי...
אני גם מדריך קבוצות מבתי ספר לאמנות ומקיים במתנס"ים סדנאות בנות ארבעה מפגשים לבני נוער עם מודעות גבוהה לאיכות הסביבה. יש להם רעיונות נהדרים. אני מקבל 1200 שקל למפגש, זה לא כלכלי אבל מה לא עושים למען הרוח. בנוסף פתחתי מרכז מבקרים מעל הסטודיו וגם תערוכה".
וציור בבתים פרטיים ?
בתים פחות מעניינים אותי. אני רוצה פרסום בעבודה ונותן עדיפות לציורי חוצות. אני אוהב לצייר את הפנטזיות שלי ולא של בעל הבית".
שיווק וקידום מכירות ?
"אישתי עוזרת לי בצד האדמיניסטרטיבי של העסק. היא דואגת להשגת תקציבים מהחברות הגדולת ובניהול חשבונות. היום אני עובד עם משרד החינוך. ציירתי על קירות בית ספר גיבעולים של הבן שלי וכבר יש הזמנות מבתי ספר בחולון, רמת השרון ואור עקיבא. המשרד משלם לי. בלי תכנון מוקדם צמחתי להיות עסק".
מהו הציור הכי גדול שלך ?
"2000 מ"ר במועדון אפאצ'י ברחובות. זה אוהל אינדיאני. בגני אלרם ב-90 כיסיתי מבנה ענק של תעשייה, ניסתי 'להעלים' אותו :5000 מ"ר. חצי מהעבודה זה עבודת צבעות. אחד הדברים החשובים בעניין זה ליצור הטעייה. אתה לוקח את המציאות היומיומית וממשיך ממנה לציור, תוך שאתה מנסה לטשטש בין המציאות לדמיון".
עד מתי תצייר על פיגומים ?
"כל עוד כוחי במותני, לפחות עשר שנים. כשאני מפסיק לעבוד אני מת. אני בן 42 ושני הילדים שלי בני 6 ו- 3 מאוד מושפעים ממני ומהציורים שלי".
רמי מאירי | דוא"ל ::
rami@ramimeiri.com | כול הזכויות שמורות לרמי מאירי
2005