Rami Meiri - Press

Who knows the man in the wall ?

"Tarbut Maariv", 20 June 1997 / Assaf Gefen

To be translated

רמי מאירי לא מתעייף. להפך. האיש שמצייר כבר 15 שנה על קירות, מוציא עכשיו ספר, מתפרנס מציורי קיר שמזמינים אצלו ומאמין שבסוף גם יקבל הכרה ממסדית. אסף גפן שוחח איתו.

"כאוס- אתוס – מיתוס.. אמן הכתלים רמי מאירי מבטא באקספרימנט-אלמנט הטהור של אופק תודעתו כיצור – אוטר, את הכמיהה לפרוץ את מרחבי הנראטיב המסתגר בדלת אמות – במות ולצאת את הקוסמוס הנחרץ של שלהי המאה העשרים"
(מתוך הכרך השלישי של הקטלוג שלא יצא, לתערוכה שלא נערכה לצייר רמי מאירי)
עולם האמנות הישראלי נראה מבחוץ כמו המערה של עלי באבא – סודי, מפחיד ולך תגלה את הסיסמה: וזה רק בשביל להגיע לארבעים השודדים. רמי מאירי נשאר בחוץ, מצייר על הקירות. מאירי, 39 ,הוא מעין להקת אטרף של עולם הציור הישראלי: לא ממש נחשב, לא מתקשר עם השלום- חנוכים של ענף הגלריות, פועל בנישה שלא זוכה להתחייסות רצינית בממסד האמנותי. כמה מיצירותיו מוכרות היטב אצל הקהל הרחב, למרות שהוא לא ממש מוכר. הוא נוקט בגישה אאוטסיידרית שמחה בחלקה, מעדיף כיווני יצירה עליזים המשדרים פאן מיידי, ושואב את מיטב השראתו מקרנבלים לטיניים אותם הוא משלב באווירה ים תיכונית. מזל שהוא לא מוכר נעליים.
מאירי מצייר כבר 16 שנה על קירות ברחבי הארץ, עם עדיפות לעיר האהובה עליו, תל אביב. הלהיט הבולט שלו הוא האיש על קיר בית ספר מקס פיין בתל אביב, שמותח את השפתיים עם הידיים ומציג לנוסעים בדרך פתח תקווה את מצב הסתימות שלו. אבל במקרה של ציורי רחוב, באמת שכל אחד והפייבוריט הקרוב למקום מגוריו. מאירי נושא באחריות גם לציורים בקיוסק הבימה המצוייר, חנות הג'ינס ברחוב אבן גבירול ליד השקם, ציור התינוק בעיר העתיקה בבאר שבע ועוד עשרות ברחבי הארץ. למרות שהוא סיים לימודי אמנות מסודרים, רק פעם אחת נטש מאירי את הקירות החיצוניים לטובת תערוכה, שגם היא היתה בגוון ברזילאי ולא נערכה בגלריה מסודרת. הספר הראשון שלו שיוצא עכשיו, מכיל את מיטב להיטי הרחוב שלו ונקרא...." ציורי קיר".
"נכון שהציורים בנויים לראייה ברחוב", מאירי מתרץ, "אבל יש מקומות שציורים נחבאים, או שלא רואים אותם הרבה אנשים. יש הרבה טכניקה של עירוב מציאות ודמיון, שצריך למצוא למעשה את ההבדלים בין החלק המצוייר לחלק האמיתי, והספר בא לפתור את הבעיה הזאת. עכשיו, כשאני נמצא עם הספר שלי ביריד שבוע הספר, אני שומע המון תגובות מאנשים, ויש כאלה שרוצים לדעת איפה מופיעים עוד ציורים שלי. הספר פותר את הבעיה הזאת. עכשיו הם יכולים להסתובב עם הספר בין הציורים, בתור מדריך. התגובות הן לא ייאמנו. לכל אחד יש מה להגיד. אני פשוט, איך אומרים, האגו שלי עולה בתקופה האחרונה שזה לא ייאמן".

כשהלכת ללמוד אמנות, ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות?

"לא. כשהייתי בצבא בנח"ל, עשיתי ציור קיר אחד. אחר כך, כל המודלים שהייתי מצייר בחוף הים היו בעצם תגובה למודלים שציירנו בכיתה ששעממו אותי. היו באות דוגמניות עם ספר, יושבות שעה, ואנחנו היינו מציירים אותן.חיפשתי משהו עם יותר אופי, דמויות שאני יכול למצוא אותן. הים זה בעצם הסביבה שלי, אז הייתי יושב ומצייר דמויות שאני מכיר ורואה שם. קיבלתי אישור זמני מהעירייה לצייר על הקיר. אחרי שנה מישהו בא ומחק לי את הציור. בכלל, כולם ניבאו שכל מה שאני הולך לעשות יהיה, כמו כל דבר שעשו כאן בעיר, לטווח קצר ושיהרסו את זה ולא ישאירו. אבל פעם כשבאתי לציור שנהרס והייתי כל כך עצוב, ראיתי אנשים שעברו במשך השנה ליד הציור ונקשרו אליו, שהתאספו וחיכו לי. היתה שם קבוצה של איזה מאה איש שחיכו לי ועודדו אותי, ואז ראיתי שאני לא לבד ואמרתי שאם בן אדם אחד הרס לכל כך הרבה אנשים, אז אני אתקן את זה. מאז לא נוגעים בעבודות שלי. הציורים נמצאים במקומות נורא פגיעים, אבל נותנים להם כבוד".

למה ציורי קיר?

"אנחנו אנשים נורא עסוקים, אנחנו כל הזמן רצים ולא תמיד אנחנו מוצאים את הזמן ללכת לגלריה ולראות יצירות אמנות ודברים כאלה. בציורים האלה יש מענה לחברה שנמצאת בתנועה לפגוש את האמנות איפה שהיא נמצאת".

איזה תגובות מקבלים מאנשים?

"כל אחד מספר לי על הציור שהוא מכיר, הציור שקרוב לבית שלו, איך הוא חי עם הציור הזה ומה הוא עושה לו ומה זה עושה לילדים שלו. אנשים סגורים בקירות אפורים מסביבם, ופתאום הקירות האלה מדברים אליהם, ומדברים חזק. הם נורא נקשרו לציורים האלה. יש ברמת גן ציור שהחלפתי, אז אנשים אמרו לי שהם נקשרו אליו והתפלאו למה החלפתי. או שכל אחד בא ושואל אותי מתי אני אצייר בשכונה שלו, או שמציעים לי קירות לציור. אם אני נוסע בעיר, אז תמיד אני אעבור דרך הציורים לשנייה לראות מה שלומם. לראות אם הם מחייכים אלי ומוסרים לי ד"ש. יש לי גם את הפריבילגיה שאני אלמוני, ככה שאני יכול לקבל את התגובות הכי אמיתיות. בחלל גלריה אפילו אם אני אעשה את הדבר הכי גרוע, אני אקבל תמיד חיוכים ותגובות יפות".

איך אתה עם עולם הגלריות הישראלי?

"תראה, אני לא יודע אם אני כל כך קשור לצד הזה של עולם האמנות הישראלי. אני לא כזה מסתובב עם כובע של צייר. למרות שאני מבקר בגלריות כדי לראות מה חדש באמנות הישראלית. אני צייר רחוב, צייר סביבתי. אמנם אני בוגר בית ספר ויש לי את הידע, אבל אני בא מהרחוב, מהקהל הפשוט, ואני רוצה לדבר לקהל הפשוט ולא לזה שנכנס לניואנסים דקים ומדבר גבוהות בעבודות. אני רוצה גם להגיע לכמה שיותר אנשים. אפשר אפילו לקרוא לזה רייטניג. אני מקבל תגובות טובות גם מאנשי המוזיאונים וגם מהקהל היום יומי, ואני חושב שזו הנקודה שבה תרבות מצליחה, לא כשנכנסים לדקויות וכשאנשים לא מבינים כבר על מה האמנות מדברת, והיא הופכת לפילוסופיה. שקודם צריך להבין מי זה הצייר, מה הוא אכל ורק אז על מה הציור. כל הגישה של מוזיאונים היא כמו ספרייה, או בית קברות לציורים. ציירים מתים, אז שמים אותם שם. אני עוד חי ומורד ובועט, אז אני עוד לא רוצה שימסגרו אותי".

אתה גם לא יכול למכור את הציורים שלך?

"זה דווקא יתרון. היום אני חי מציורי קיר שמזמינים אצלי, כשאתה מוכר ציור למישהו אתה סוגר את עצמך בתוך בית של מישהו ואף אחד לא רואה אותך. פה אתה מוכר את הציור, וכן רואים אותו".

איך אתה מתייחס למישהו כמו קית' הרינג שעבר מהרחוב למקום טוב במוזיאון?

"אני מאוד אוהב את מה שהוא עשה. הוא בעצם פירק את תרבות הרחוב לסמלים שלו".

ואין לך איזו שאיפה סמוייה להגיע למוזיאונים?

"אני אפילו פרס אחד לא קיבלתי. אבל, איך אומרים, הם יהיו חייבים לתת לי פעם. כמה זמן הם כבר יכולים להתעלם?".

אתה מרגיש קשור לתרבות הגרפיטי?

"כן, זו גם אמנות רחוב, למרות שהגישה שלהם, שהיא פוליטית ואקטואלית, מאוד שונה משלי".

אתה מחפש אמננויות רחוב דומות בעולם?

"איזו שאלה. אם תגיד לי שיש איזו עיר עם הרבה ציורי קיר, אני מחר לוקח מטוס לשם. אנחנו קבוצה של ציירי קיר מהרבה מדינות. יש בכל אירופה ובניו יורק ובלוס אנג'לס ציירי קיר, ואנחנו נפגשים ומחליפים רעיונות".
סיפור שלא הייתם שומעים מתומרקין: "פעם אחת, לפני שנים, הייתי בפריז ונקלעתי בלילה לתחנת רכבת. חיפשתי מלון ולא מצאתי, והחלטתי שבגלל שנשאר לי עוד שעתיים לבוקר, אז אני אעביר אותם בתחנה. היו שם איזה שתי פלוגות של מחבלים פלסטינים שברחו אז מלבנון. ואני הישראלי היחיד שם, והם עם רצח בעיניים. חשבתי שאני עוד רגע מחוסל, שמעלימים אותי בלי שאף אחד יידע. קראתי למפקד שלהם, הוצאתי דף נייר, הסתכלתי לו בעיניים, ציירתי אותו, ואני חושב שהמבט שלו עבר לשם כל כך חזק, שיכולתי להעז להסתובב ולקום וללכת, בלי שיתקעו לי סכין בגב".

עיר מכוערת כמו תל אביב היא כר נוח או לא לציורי קיר?

"תל אביב היא לא עיר אפורה, היא חיה ותוססת. מה שחסר לה זה הצורה החיצונית שלה. ואולי אפשר להשתמש במינוס הזה ולעשות ממנו פלוס. אני מרגיש שאני חלק מהעיר הזאת, שאני יכול לתרום לה, שאני חלק מהאנשים שחיים פה ושאני עוד נקודת תרבות בעיר. שאם יש תאטרון וקולנוע, יש גם ציורי קיר. אולי בגלל שיש לה קירות אפורים כאלה ולא האבן הירושלמית היקרה, אפשר להפוך את הקירות לציור. ניסיתי לצייר בירושלים, והקירות היו קדושים מדי בעינהם, אז הפסקתי.".

הכותל?

"אני יודע? נשאיר אותו ככה".

איך אתה רואה את הקשר בין הציור לסביבה שלו?

"הציור הוא חלק מהסביבה, ואתה צריך לקשור אותו עם כל הסביבה. זה אומר ללמוד את התגובות של האנשים, מה מתאים לסביבה ואיך לשלב אותו איתם. אני קודם לומד את המקום, אפילו מצלם אותו מכמה זוויות, רואה מי עובר שם ומה הסיפור. אחר כך אני בונה את הציור כסקיצה ואז על הקיר בצבע.
"למעשה, הציורים שלי משמשים לעיצוב אווירה. אני יכול לעצב כל אווירה בכל מקום על ידי ציור. אני עושה את זה גם במקומות שלאנשים אין הרבה זמן לקלוט, ולכן המסר הוא אך ורק ויזואלי. קח את הקיוסק המצוייר בשדרות בן ציון בתל אביב. יש לך איזור נורא רועש ולחוץ, וקיוסק אפור כזה עומד ממש על הכביש של המכוניות. פתאום, באמצע, עומדים אנשים רגועים ששותים בירה ונהנים מהחיים. כאילו לא שייכים לאווירה הזאת. הציור הזה בא לי כשהייתי באיי סישל. בא לי מצב של רוגע כזה, ועמדו שם אנשים בבר, ואחרי זה העתקתי את האווירה הזאת לצומת סואן בישראל. לעומת זאת בבריכת גורדון, שאליה אנשים באים במטרה להירגע, אני יכול לתת להם ציורים שדורשים זמן חשיפה קצת יותר ארוך. למעשה, זמן חשיפה זה אחד הדברים החשובים בציורי קיר. בדרך כלל, אנחנו רואים את הציורים דרך חלון של רכב. אנחנו בתנועה. יש לנו המון דברים, אנחנו צריכים להסתכל על הכביש. אני צריך לבנות את הציור כך שלא יסכן את האנשים. בצורה כזאת שהנהג יקבל את המסר בחצי שנייה ויעביר אותו הלאה, יטעין אותו אצלו וימשיך הלאה. במקומות נופש שבהם לאנשים יש יותר זמן להירגע ולראות, אפשר לעשות דברים קצת יותר מורכבים.".

מאיפה האיש מהקיר של בית ספר מקס פיין?

"רוב העבודות שלי מושפעות מקרנבלים. אני אוהב שמחה, ריקודים, זה מה שאני אוהב לשדר. אני בן אדם מאוד אופטימי ושמח, ואין לי מסרים פוליטיים או כאלה. אני רוצה שבן אדם שרואה את הציור שלי יעלה חיוך. הציור הזה מושפע מהקרנבל הראשון שראיתי, בצפון ברזיל. זה מין טירוף חושים, אנשים מגיעים שם לאקסטזה, וראיתי שם איש שמצא חן בעיניי. בבקבוק של התינוק היה אלכוהול, והוא רץ והשתולל. יחד עם זה, הציור לא סתם נעשה ככה. כל יצירת אמנות טובה בנוייה ממתח ורוגע. אז פה הוא הגביר את המתח, היתה מין דמות מפחידה, ופתאום אתה רואה שיש לו ביד בקבוק מרגיע של תינוק, שהופך אותו לנחמד. יש מישהו שסיפר לי ששתי הילדות שלו נורא פחדו מהציור במקס פיין, ועכשיו הן גדלו והתרגלו אליו".

מה עוד עושה לך טוב לשמוע?

בחוף ליד מלון דן ציירתי על הקיר שער שהיה מאוד מטעה, והמוכר ארטיקים ליד סיפר לי שכל לילה נכנסים בקיר הזה כמה שיכורים שמנסים לעבור דרכו".